״שַׁלַּח לַחְמְךָ עַל-פְּנֵי הַמָּיִם, כִּי בְּרֹב הַיָּמִים תִּמְצָאֶנּוּ״
הביטוי “שַׁלַּח לַחְמְךָ עַל-פְּנֵי הַמָּיִם, כִּי בְּרֹב הַיָּמִים תִּמְצָאֶנּוּ” מופיע בספר קהלת (יא, א) ומשמעותו: עשה מעשי חסד ונדיבות, גם אם אינך מצפה לתמורה מיידית, כיוון שבסופו של דבר תקבל גמול על כך. הביטוי משתמש במטאפורה של שליחת לחם על פני המים, כאשר הלחם מסמל את מעשי הנדיבות, והמים מסמלים את הזמן. הרעיון הוא שגם אם נראה שמעשי הנדיבות שלנו “אובדים” או נעלמים, הם לא באמת נעלמים, אלא יגיעו ליעדם בסופו של דבר ונקבל גמול עליהם.
הדימוי של שליחת לחם על פני המים היה ככל הנראה מוכר לאנשים בתקופת כתיבת ספר קהלת, ויתכן שהוא מתייחס למנהג של סוחרים ששלחו את סחורותיהם על גבי ספינות, בתקווה שהשקעתם תניב רווחים בעתיד, למרות הסיכון הכרוך בכך. הביטוי מנצל דימוי זה כדי להמחיש את הרעיון של נתינה נדיבה וחסרת תנאי. ברובד עמוק יותר, ניתן לפרש את ה”לחם” כמסמל את מהותנו הרוחנית או האנרגיה שאנו משקיעים בעולם. על פי גישה זו, הביטוי מעודד אותנו “לשחרר” את ייעודנו ומתנותינו לעולם ללא חשש או ציפייה לתמורה, מתוך אמונה שהקוסמוס יחזיר לנו בחזרה את השפע שהענקנו, אולי בדרכים בלתי צפויות.
המילים “ברוב הימים” שבפסוק מדגישות את ממד הזמן ואת הסבלנות הנדרשת, שכן התוצאות של מעשינו הטובים לא תמיד מתגלות מיד, ולפעמים נדרשת פרספקטיבה ארוכת-טווח כדי להבין את ההשפעה המלאה של נדיבותנו. הביטוי גם מהדהד רעיונות דומים ממסורות חוכמה אחרות, כגון הקונספט ההינדי והבודהיסטי של “קארמה”, ועולה בקנה אחד עם התפיסה שנוכחות של נתינה וחמלה מובילה בסופו של דבר לתוצאות חיוביות, הן עבור הנותן והן עבור המקבל.
